הושע, פרק ט׳, פסוק ו׳

כאשר בני ישראל הָלְכוּ מִשֹּׁד, הם נסו מפני החורבן והרעב, או שמא נטשו את ארץ ישראל שהייתה להם כאם מניקה. הם קיוו למצוא מקלט בגלות, אך בפועל מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם אליה רק כדי שהעיר המצרית נוף, הנקראת כאן מֹף, תְּקַבְּרֵם, והם ימותו שם ולא ישובו. בזמן שהם גולים בניכר, בתי החמדה ואוצרות הכסף שהותירו מאחור, שהם מַחְמַד לְכַסְפָּם, נותרים עזובים. רכוש זה לא יעבור ליורשיהם, אלא קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם וכן ימצא חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם, כך שמיני קוצים או חיות בר ישתלטו על החורבות שניטשו.