הנבואה מציגה את עקירתם הטראגית של בני ישראל מאדמתם הקדושה כתוצאה ישירה ממעשיהם, ואת פיזורם בגלות אל חיים של טומאה ודוחק.
הפרשנים מסכימים כי לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה' משמעותו שהעם לא יוכל עוד להישאר ולהתעכב בארצו, אלא יגלה ממנה והיא תישאר שוממה. גירוש זה נובע מעוונותיהם, ובפרט משום שטימאו את הארץ ואת ירושלים בעבודה זרה. הארץ אינה מסוגלת לשאת עובדי אלילים לאורך זמן, ולכן היא מקיאה אותם מתוכה [רד"ק].
בעקבות החורבן העם יתפצל. וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם מלמד שחלק מן העם ינוס למצרים וישתקע שם מפני פחד האויב, הרעב והצרות [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. למרות שהגלות המרכזית של ממלכת אפרים הייתה לאשור, רבים ברחו למצרים עוד קודם לכן, ואף שרידים מאפרים הצטרפו מאוחר יותר לגולי יהודה שירדו למצרים. כל זאת מתרחש בניגוד להבטחה בתורה לפיה ישראל לא ישובו לראות את מצרים לעולם [רד"ק].
החלק האחר של העם יגלה לאשור, ושם וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ. המילה טָמֵא מתפרשת כאן כמזון מתועב ומאוס [מצודת ציון]. בארץ אשור הטמאה, ובהיותם פזורים בין הגויים, הם יאכלו את לחמם בטומאה מאחר שלא תהיה להם אפשרות לשמור על נקיות וטהרת המזון [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים עונש זה כמידה כנגד מידה: הם ייאלצו לאכול מאכלים טמאים באשור משום שכך נהגו לאכול גם בהיותם בארץ ה', כאשר נמנעו מלהקדיש את תבואתם לה' וייעדו אותה לעבודה זרה [אבן עזרא].