השפל המוסרי של העם מגיע לנקודת קיצון, והנביא מקביל את חטאיהם העכשוויים לאחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה הלאומית, תוך אזהרה כי התנהגות זו תוביל לענישה אלוהית בלתי נמנעת.
הנביא מתאר כי בני ישראל הֶעְמִיקוּ לחטוא. משמעות המילה אינה רק עומק פיזי, אלא ביטוי לריבוי ולהקצנה; כשם שדבר עמוק רחוק מהישג ידו של האדם, כך כל פעולה שנעשית בתכלית הריבוי והקיצוניות נקראת "עמוקה" [מצודת ציון]. הם העמיקו לסור מן הדרך הישרה [אבן עזרא, רד"ק], פעלו כדי להסתיר את עצתם מה' [מלבי"ם], ושִׁחֵתוּ את דרכיהם לחלוטין.
ההשחתה הזו מושווית למצב שהיה כִּימֵי הַגִּבְעָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו אזכור למעשה הפשע החמור של פילגש בגבעת בנימין. באותם ימים, אנשי שבט בנימין גיבו את עוברי העבירה שעשו מעשים נוראים כמעשי אנשי סדום. פשע זה נחרט היטב בתודעה הלאומית משום שכלל העם היה מודע לו ובוש בתוצאותיו [ביאור שטיינזלץ]. בדומה לאנשי בנימין שהחזיקו בידי החוטאים, כך גם כעת העם מגבה את עוברי העבירה, כאשר נביאי השקר מסייעים בכך על ידי הבטחות שווא של שלום [מצודת דוד, אברבנאל]. החטאים הללו הם כפולים, וכוללים הן פגיעה של אדם בחברו והן חטאים כלפי ה' [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה נוספת ולפיה האזכור מכוון לגבעת שאול, ומסמל את התקופה שבה העם מרד בדברי הנביא ודרש להמליך עליו מלך [רש"י].
בעקבות השחתה עמוקה זו, ה' יִזְכּוֹר עֲוֺנָם ויִפְקוֹד חַטֹּאותָם – כלומר, עוונותיהם לא יישכחו, והוא יבוא עמהם חשבון ויעניש אותם על מעשיהם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].