פסוק זה מסכם את שנות שלטונו ואת אחריתו הטראגית של המלך יהורם.
הפסוק פותח בציון גילו, בֶּן־שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם הָיָה בְמָלְכוֹ. ציון גיל זה כבר הופיע בתחילת הפרק, והחזרה עליו נועדה לדייק את לוחות הזמנים של מלכותו. אף על פי שיהורם הומלך בפועל שבע שנים קודם לכן בעוד אביו בחיים, שנות מלכותו הרשמיות נספרות רק מגיל שלושים ושתיים, לאחר מות אביו. החזרה על נתון זה כאן, בסמוך למותו, באה ללמד שחייו הסתיימו בשנת הארבעים לחייו, השנה שבה החל למלוך בנו אחזיה [מלבי"ם].
על מותו נאמר וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מתארות חיים עגומים וחסרי שביעות רצון. יהורם הלך מן העולם מבלי שזכה לקורת רוח או למילוי תאוותיו ורצונותיו, שכן כל ימיו היו קצרים ורצופים בסבל, ייסורים, מחלות קשות והידרדרות מתמדת מדחי אל דחי [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, הפסוק מתאר את קבורתו: וְלֹא בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים. אף על פי שנקבר בעיר דוד ולא הושלך בביזיון, הוא לא נחשב לראוי להיקבר בכבוד יחד עם שאר מלכי שושלת בית דוד [ביאור שטיינזלץ].