תארו לעצמכם מלך שחי חיים עצובים מאוד, למרות שהיה לו כתר על הראש. הפסוק שלנו מסכם את התקופה שבה שלט המלך יהורם, ומזכיר לנו שוב שבֶּן שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם הָיָה בְמָלְכוֹ. למה חוזרים על הגיל שלו? כדי לעשות סדר בזמנים. למרות שיהורם התחיל לעזור לאבא שלו להנהיג עוד קודם, הוא הפך למלך רשמי רק בגיל שלושים ושתיים, כשנפטר אביו. מכיוון שהוא מלך שמונה שנים, אנחנו מבינים שהחיים שלו הסתיימו כשהיה רק בן ארבעים.
הסוף של יהורם לא היה משמח. התנ"ך אומר על המוות שלו וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָּה. המילה "חמדה" קשורה לדברים טובים ומשמחים שאדם רוצה בהם. יהורם עזב את העולם בלי שזכה לשמוח, ליהנות או להיות מרוצה, כי החיים הקצרים שלו היו רצופים בסבל, במחלות קשות ובקשיים שהלכו והחמירו.
בגלל הדרך שבה חי והנהיג, אפילו הקבורה שלו הייתה שונה. הוא אומנם נקבר בצורה מסודרת בעיר דוד, אבל וְלֹא בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים. הוא פשוט לא נחשב לראוי מספיק כדי לקבל את הכבוד ולהיקבר יחד עם שאר המלכים החשובים של שושלת בית דוד.