סופו של המלך מגיע לאחר תקופה ממושכת של ייסורים קשים. הביטוי וַיְהִי לְיָמִים מִיָּמִים מתאר את התמשכות המחלה. יש המפרשים כי החולי נמשך מתחילת השנה ועד סופה ללא כל הפסק [מצודת דוד], ויש הרואים בכך תיאור של מחלה ההולכת ונמשכת משנה לשנה [ביאור שטיינזלץ] או ימים שגלשו אל תוך השנה השנייה [רלב"ג].
השלב הסופי של המחלה מתואר במילים וּכְעֵת צֵאת הַקֵּץ לְיָמִים שְׁנַיִם, כלומר לאחר שנתיים בדיוק [רד"ק]. קץ זה אינו רק ציון זמן, אלא התגשמות של מועד שעליו ניבא הנביא מראש [רש"י]. בנקודת זמן זו הגיעה המחלה לשיאה, ויָצְאוּ מֵעָיו עִם חָלְיוֹ, כלומר מעיו יצאו החוצה מכל וכל בשל מכאוביו העזים [מצודת דוד]. מחלה קשה זו, המכונה תַחֲלֻאִים רָעִים, הייתה אולי סוג של מחלת הסרטן [ביאור שטיינזלץ], וממנה הוא מצא את מותו.
לאחר מותו, העם נמנע מלקיים את מנהגי האבלות המלכותיים, ולֹא עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו. שריפה זו אינה שריפת הגופה, אלא טקס כבוד שבו נהגו לשרוף את מיטתו וכלי תשמישו של מלך שנפטר [מצודת דוד]. העם נמנע מכך משום שלא רצה לחלוק לו כבוד גדול במותו [ביאור שטיינזלץ]. מניעת הכבוד נבעה גם מרצון ה', שכן למרות שבשרו הסריח בשל המחלה והיה צורך מעשי באותה שריפה כדי להפיג את הריח, ה' לא חפץ ביקרו. בשל כך נשלל ממנו טקס השריפה ואף נמנעה ממנו קבורה בקברות המלכים [רש"י].