יצא לכם פעם לחשוב איך עם נפרד ממנהיג שלא התנהג כמו שצריך? הסיפור שלנו מתאר את סופו העצוב של המלך, שסבל ממחלה ארוכה מאוד. המילים וַיְהִי לְיָמִים מִיָּמִים מתארות כיצד המחלה נמשכה עוד ועוד, ללא הפסקה. הזמן עבר, ווּכְעֵת צֵאת הַקֵּץ לְיָמִים שְׁנַיִם, כלומר בדיוק לאחר שנתיים כפי שהנביא אמר מראש, המחלה הגיעה לשיאה. המלך סבל מתַחֲלֻאִים רָעִים, מחלה קשה מאוד, עד כדי כך שיָצְאוּ מֵעָיו עִם חָלְיוֹ, ביטוי שמתאר סבל פנימי עז וכאבים חזקים בגופו, שמהם הוא בסופו של דבר מת.
בדרך כלל, כשמלך היה הולך לעולמו, העם היה עורך טקס כבוד מיוחד שבו היו שורפים את המיטה ואת החפצים האישיים שלו. אבל אצל המלך הזה, לֹא עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו. העם פשוט לא רצה לחלוק לו כבוד. מניעת הכבוד התאימה גם לרצון ה', ולכן למרות שהיה צורך להדליק אש כדי להפיג את הריח הלא נעים שנוצר מהמחלה, לא עשו זאת עבורו. בסופו של דבר, נשלל ממנו טקס הכבוד המלכותי והוא אפילו לא זכה להיקבר יחד עם שאר המלכים.