המוני העם פונים לעקור את העבודה הזרה מירושלים ומגיעים אל בית הבעל. קיומו של היכל לבעל בתוך העיר נבע ככל הנראה מסובלנות דתית באותה תקופה, או מיוזמה ישירה של עתליהו, שבאה ממשפחה של עובדי הבעל ובנתה עבורו את המבנה [ביאור שטיינזלץ].
העם נכנס אל בית הבעל ומחריב אותו מן היסוד. הפעולה מתוארת במילה וַיִּתְּצֻהוּ, שמשמעותה נתיצה ושבירה לרסיסים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יחד עם המבנה עצמו, העם משבר את המזבחות ואת צְלָמָיו, שהם הצורות והדמויות ששימשו לעבודה הזרה [מצודת ציון].
השמדת הפולחן מגיעה לשיאה בהריגתו של מַתָּן, שזהו שמו הפרטי של כהן הבעל [מצודת ציון]. הוא מוצא להורג באקט סמלי ממש לפני המזבחות שלו [ביאור שטיינזלץ].