הוראות האבטחה הקפדניות סביב המלך הצעיר נועדו להבטיח את שלומו ולהגן עליו מפני כל איום אפשרי בעת שהייתו בבית המקדש. הציווי ללויים הוא וְהִקִּיפוּ, כלומר סבבו את המלך מכל עבר [מצודת ציון], כאשר כל אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לכלי נשק ומלחמה [רש"י, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציינים כי מאחר שמדובר בלויים העוסקים במקביל גם בעבודת המקדש, חלקם אחזו בסכיני השחיטה ואחרים בכלים שונים, כדי להבטיח שאיש מהם לא יעמוד בידיים חשופות [ביאור שטיינזלץ].
ההוראה וְהַבָּא אֶל־הַבַּיִת יוּמָת מכוונת כלפי כל אדם זר שאינו שותף לסוד המרד. החשש הכבד היה כי אנשים הנאמנים לעתליה ינסו לחדור פנימה ולהתנקש בחיי המלך, ולכן כל מי שמתקרב נידון למוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר זה, יש המבחינים בין תיאור האירוע כאן לבין המקבילה בספר מלכים: בעוד שבספר מלכים האזהרה מופנית לשומרים המקיפים את המקום מבחוץ (אל ה"שדרות"), כאן בספר דברי הימים ההוראה מתייחסת למעגל האבטחה הפנימי של הלויים בתוך הבית עצמו [מלבי"ם].
לבסוף, התפקיד המוטל על הלויים הוא להיות מלוויו האישיים של המלך, בְּבֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ מן הבית, כדי לוודא שהוא מוגן לחלוטין מכל סכנה בכל שלב ובכל תנועה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].