הוראה קפדנית זו מסדירה את חלוקת התפקידים בשמירה על המקדש ומגדירה בבירור מי רשאי להיכנס אליו, פרט ייחודי שאינו מוזכר בתיאור המקביל בספר מלכים [מלבי"ם].
האיסור לבוא אל בֵית ה' מתייחס ספציפית לכניסה אל תוך מבנה ההיכל [מצודת דוד]. ההיתר להיכנס פנימה ניתן אך ורק לכוהנים, ואליהם מצטרפים וְהַמְשָׁרְתִים לַלְוִיִּם. מבחינה לשונית, האות ל' במילה "ללוים" באה במקום ה"א הידיעה, כלומר הכוונה היא ללוויים [רד"ק] המשמשים כמשרתי הבית [מצודת דוד]. היתר הכניסה שלהם נובע מההכרזה כִּי קֹדֶשׁ הֵמָּה, ביטוי המכוון אל קדושתם של האולם וההיכל, מקומות שאליהם אסור לאדם מישראל להיכנס [רד"ק].
בעוד שהכוהנים והלוויים שומרים בתוך תחומי המקדש הפנימיים, תפקידם של שאר העם מוגדר בציווי וְכָל הָעָם יִשְׁמְרוּ מִשְׁמֶרֶת ה'. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא ששאר העם ניצבים לשמור מבחוץ. מטרתה של שמירה חיצונית זו היא להבטיח שאף אדם שאינו מורשה לא יתקרב ולא ייכנס בטעות אל המקומות האסורים לו בתוך בית ה' [רש"י, מצודת דוד].