הכתרת המלך הצעיר מתחילה בחשיפתו לעיני העם ובהענקת סמלי השלטון. הפעולה הראשונה היא וַיּוֹצִיאוּ אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ, כאשר הכוונה היא להוצאתו מן המקום שבו הוסתר עד כה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן מעניקים לו את סמלי המלוכה: אֶת הַנֵּזֶר, שכלל המפרשים מסכימים כי מדובר בכתר המלכות. [רש"י] מוסיף ממד היסטורי ומציין כי זוהי העטרה המקורית שלקח דוד המלך ממלך בני עמון, ומאז שימשה באופן מסורתי ככתרם של מלכי יהודה.
לגבי המילה וְאֶת הָעֵדוּת, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת זאת במובן הרוחני, כספר תורה. המלך מצווה לשאת עמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, ועל כן תלו את הספר על זרועו כחלק מטקס ההכתרה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה על דרך הפשט הלשוני, מלשון עדי ותכשיט. לפי תפיסה זו, מדובר בבגדי מלכות מפוארים [רד"ק], בתכשיטי מלוכה עשויים אבנים יקרות [מצודת דוד], או בסמל שלטוני אחר [ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת, המובאת בדברי [רש"י] על בסיס מסורת חז"ל, קושרת בין שני החפצים ורואה בהם מהות אחת: הכתר עצמו הוא ה"עדות", שכן הוא מעיד על הראוי למלוכה בכך שהוא הולם באופן מושלם רק את ראשו של מלך חוקי מבית דוד, ואינו מתאים למי שאינו כזה.