ממלכת יהודה עמדה באותה עת בפני איום מארבעת עבריה: ארם ממזרח, פלשתים ממערב, אפרים מצפון ואדום מדרום. פלישת האדומים התרחשה לאחר שמלך יהודה פנה לעזרת מלך אשור. התערבות אשור אמנם הסירה את האיום מצפון וממזרח כאשר הגלתה את ארם וחלקים מעשרת השבטים, אך מכיוון שההסכם עם אשור לא כלל הגנה מפני החזיתות האחרות, התעוררו כעת האויבים מדרום וממערב.
וְעוֹד אֲדוֹמִים בָּאוּ משמעו שהאדומים פלשו לתוך גבולות המדינה. מתקפה זו מהווה היפוך של המצב ההיסטורי, שכן האדומים היו נכנעים ומשועבדים ליהודה עוד מימי שלטונו של אמציהו. הסיבה להתעוררותם המחודשת כעת, ולכך שהצליחו להכות ביהודה ולקחת שבי, היא רצונו של ה' להכניע ולהשפיל את בני יהודה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].