אנשי ישראל עוצרים את הצבא מלהכניס את השבויים מיהודה, מתוך הכרה עמוקה במצבם הרוחני הרעוע. הם מבינים כי החזקת אחיהם לשבויים ולעבדים היא עבירה חמורה, והם חוששים מפני העונש האלוהי שיבוא בעקבותיה. מדבריהם עולה כי לפחות חלק מהעם היו מודעים לכך שדרכם הנוחה אינה דרך הישר והטוב [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם דורשים לא להביא את השביה הֵנָּה, כוונתם היא לעיר שומרון [מצודת דוד]. הם טוענים כי הבאת השבויים תוביל לְאַשְׁמַת ה', כלומר למעשים הנחשבים לאשמה חמורה בעיני ה' [מצודת דוד], או לעונש ישיר מאיתו [ביאור שטיינזלץ].
הדוברים פונים אל החיילים ומזכירים להם את דברי הנביא, לפיהם העם כבר נושא באשמה כבדה וראוי לעונש. על כן, תהיה זו טיפשות להוסיף עבירות חדשות על אלו שכבר קיימות. הפרשנים מבחינים בין חלקי הפסוק: הבקשה שלא להוסיף על חַטֹּאתֵנוּ מתייחסת להגדלת מספר החטאים עצמם, בעוד שהחשש מלהוסיף על אַשְׁמָתֵנוּ מבטא את הפחד מהגדלת החיוב והעונש על אותם חטאים [מלבי"ם].
מעבר לחשש הפשוט מעונש, עומדת כאן הבנה מעמיקה של המציאות. הדוברים הבינו כי עצם העובדה שהם נשלחו להכות באחיהם נבעה מרוב אשמותיהם שלהם. המציאות גלגלה לידם את ההזדמנות להיות המכים, אך הם ידעו שאם ינצלו זאת באכזריות ויחזיקו בשבויים, הם ייענשו לבסוף על מעשה הרצח והשבי [מלבי"ם]. משום כך הם מסכמים ואומרים כִּי־רַבָּה אַשְׁמָה לָנוּ, שכן המעשה הספציפי הזה של הכנסת השבויים ייצור אשמה גדולה במיוחד, ויעורר חרון אף מאת ה' על ישראל [מצודת דוד].