הנביא עודד נמצא ושם, בעיר שומרון, ויוצא לפני הצבא, כלומר לקראת צבא ישראל החוזר משדה הקרב עטור ניצחון, כדי להטיח בחיילים תוכחה קשה על אכזריותם כלפי אחיהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הוא מבהיר להם כי מפלת יהודה אינה נובעת מזכויותיהם של אנשי ישראל, אלא אך ורק בחמת ה' וכעסו על אנשי יהודה [מצודת דוד].
עם זאת, עצם מסירת יהודה בידי אחיהם מישראל ולא בידי אומות זרות ואכזריות, מעידה כי כעסו של ה' היה מעורב ברחמים. הציפייה הייתה שחיילי ישראל יזכרו כי ה' הוא "אלוהי אבותיכם", אב אחד ואל אחד לכולם, ויימנעו מהשמדה מוחלטת מתוך רחמי אחים [מלבי"ם].
בפועל, החיילים לא פעלו כשלוחי ההשגחה האלוהית באופן מדוד, אלא מואשמים: ותהרגו בם בזעף. הם פעלו מתוך זעם אישי וחסר מעצורים, ללא כל חמלה [מלבי"ם]. הביטוי עד לשמים הגיע משמש כמליצה פיוטית הממחישה את עוצמת הכעס הגדול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומדגיש כי ישראל חרגו בהרבה ממידת העונש שה' תכנן ליהודה, עד שצעקתם של ההרוגים עלתה והגיעה עד לשמיים [מלבי"ם].