תבוסתו הצבאית של המלך אחז מובילה אותו למסקנה תיאולוגית מעוותת, שבה במקום לשוב אל ה', הוא בוחר לעבוד דווקא את אלוהי האויב שניצח אותו.
הכתוב מציין כי אחז זובח לאלוהי דרמשק הַמַּכִּים בּוֹ, ביטוי המכוון לאנשי דרמשק שהכו בו במלחמה [מצודת דוד]. ההיגיון המנחה את אחז הוא שאלוהי ארם מַעְזְרִים אֹתָם, כלומר עוזרים להם [ביאור שטיינזלץ], ולכן מתוך מחשבה שהצלחתם נובעת מכוח אלוהיהם, הוא מסיק שאם יזבח להם – הם יעזרו גם לו.
החלטה זו (וַיִּזְבַּח) באה לידי ביטוי מעשי חמור. כאשר הלך אחז לדמשק לקראת תגלת פלסר מלך אשור, הוא ראה שם מזבח. מתוך אמונתו שאלוהי ארם הם שמביאים את ההצלחה לעובדיהם, הוא ציווה לבנות תבנית של אותו מזבח בהיכל ה' בירושלים. בכך הוא ביטל את מזבח הנחושת המקורי והעדיף על פניו את המזבח המיוחד לאלוהי ארם [מלבי"ם].
אולם, תקוותו של אחז לעזרה מתבדת לחלוטין, וְהֵם הָיוּ־לוֹ לְהַכְשִׁילוֹ וּלְכָל־יִשְׂרָאֵל. העבודה הזרה לא רק שלא עזרה לו, אלא היא עצמה הייתה הגורם שהכשיל אותו ואת העם כולו [ביאור שטיינזלץ], ובעטיה ה' העניש אותו בחומרה רבה אף יותר [מצודת דוד]. ההידרדרות הרוחנית והמכשול היו תהליך מתמשך: מה שהתחיל בביטול מזבח הנחושת לטובת המזבח הזר, הסתיים לבסוף בפגיעה ובקיצוץ של כל כלי המקדש [מלבי"ם].