הדברים נאמרים כתוכחה על הכוונה לקחת את שבויי יהודה וירושלים ולהפוך אותם לעבדים. הפעולה של לִכְבֹּשׁ מתפרשת כתפיסה ואחיזה בכוח של האנשים [מצודת ציון], כדי להחזיקם כשבויי מלחמה [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות בי"ת במילה בְּנֵי נהגית בצורה רפה [מנחת שי].
הפרשנים מסבירים כי כוונה זו מנוגדת לרצון ה'. ה' לא שלח אותם במטרה להחזיק באחיהם לעבדים, שכן הדבר עומד בניגוד לדיני התורה האוסרים על גזלת אדם ומגבילים עבדות עברית [מלבי"ם]. יתרה מכך, אנשי יהודה כבר קיבלו את עונשם הראוי בעצם התבוסה והשבי, ולכן אין זה מן הראוי להוסיף ולשעבד אותם [מצודת דוד, מלבי"ם].
ביחס לטענה הֲלֹא רַק־אַתֶּם עִמָּכֶם אֲשָׁמוֹת, מציגים המפרשים שתי גישות מרכזיות באשר למהות האשמה. גישה אחת מדגישה את הפער הרוחני בין הצדדים: בעוד שחטאם של אנשי יהודה כבר התכפר באמצעות העונש שספגו, השובים עצמם עדיין נושאים אשמות ופשעים שלא כופרו, והם למעשה אשמים כלפי ה' יותר מאשר השבויים שבידם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה השנייה מתמקדת בעצם מעשה השבי: הבאת השבויים אינה מביאה טובה, אלא עצם המחשבה והמעשה של שעבוד האחים מוסיפים חטא ופשע על חטאיהם הקודמים של השובים [מצודת דוד, רלב"ג]. תוספת חטא זו מעוררת את חרון אף ה', ולכן עליהם להשיב את השבויים מיד [רלב"ג].