פנייה לעזרה מגורם זר הופכת למלכודת, כאשר המושיע המקווה מתגלה כגורם עוין ומדכא. המלך תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מזוהה עם תגלת פלאסר מלך אשור, המוכר מספר מלכים [מצודת ציון, שטיינזלץ].
המילים וַיָּבֹא עָלָיו מתארות את הגעתו של מלך אשור, אך מסתירות מאחוריהן מהלך אקטיבי של אחז. מלך יהודה הוא שיזם את הקשר, כאשר שלח שליחים לאשור, הכריז על עצמו כעבד וכבן, וביקש סיוע צבאי [רש"י, רלב"ג]. עם זאת, התקווה לעזרה נכזבה.
הביטוי וַיָּצַר לוֹ מבטא דוחק, לחץ והצקה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי אף על פי שמלך אשור אכן נלחם באויביו של אחז והחריב את דמשק ושומרון, פעולה זו אינה נחשבת לעזרה, שכן בסופו של דבר נוכחותו רק הסבה לאחז נזק וצרה [מצודת דוד, רד"ק]. הלחץ הכבד התבטא בכך שאחז, שכבר רוקן את אוצרותיו כדי לשחד את מלך אשור מלכתחילה, נאלץ עם בואו לחלוק עמו את רכוש הממלכה ולפגוע בבית ה' ובבית המלך כדי לספק את דרישותיו [רש"י, מלבי"ם].
לגבי המילים וְלֹא חֲזָקוֹ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמלך אשור לא תמך באחז ולא סייע לו בהתמודדות מול אויבים חדשים שפרצו לארצו [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ]. גישה פרשנית נוספת מציעה קריאה שונה מעט, ולפיה אחז הוא זה שלא התחזק. כלומר, למרות הברית שכרת והתשלום הכבד, לא צמח לו כל חוסן או יתרון כוח מול מלך אשור, והוא נותר בעמדתו החלשה והלחוצה [רד"ק].