שעת מלחמה בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה הופכת לרגע של חסד ואחווה. מנהיגי ממלכת הצפון מבינים כי החזקת השבויים מיהודה היא עוול, וכי חרף הסכסוך והלחימה, מדובר בעם אחד ובמשפחה אחת שאין לנהוג בה באכזריות [ביאור שטיינזלץ]. לכן, הם אינם פועלים מתוך לחץ חיצוני, אלא יוזמים מהלך מוסרי של דאגה לשבויי המלחמה והשבתם הביתה בשלום.
האנשים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת הם אותם מנהיגים מראשי שבט אפרים, כדוגמת עזריהו בן יהוחנן וחבריו, ששמותיהם פורשו וצוינו במפורש קודם לכן, והם אלו שעוררו את העם להקשיב לדברי הנביא [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנהיגים אלו וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה – לאחר שהשובים הראשונים עזבו את השבויים, ראשי אפרים אחזו בהם, לקחו אותם תחת חסותם ורשותם, ותמכו בהם במטרה להיטיב עמם [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
דאגתם באה לידי ביטוי בסיפוק כל צורכיהם הבסיסיים של השבויים. את וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם, מילה המשמשת כשם תואר לעירום מוחלט של מי שנותר מבלי לבוש, הם הלבישו מתוך השלל שנלקח [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף ללבוש, הם דאגו לכל יתר צורכיהם: וַיַּנְעִלוּם בנעליים, האכילו, השקו, וכן וַיְסֻכוּם – משחו את גופם בשמן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
את המסע חזרה עשו מתוך התחשבות בחלשים. וַיְנַהֲלוּם משמעו הנהגה והובלה עדינה [מצודת ציון], כאשר לְכָל כּוֹשֵׁל – כל אדם שתש כוחו, שהיה חלש והתקשה ללכת על רגליו, הורכב על גבי חמורים [רלב"ג, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כך הובילו אותם עד ליריחו, הנקראת עִיר הַתְּמָרִים על שם עצי התמר הרבים שגדלו בה [מצודת ציון], והשיבו אותם אֵצֶל אֲחֵיהֶם בני שבט יהודה [מצודת דוד], בטרם שבו בעצמם לשומרון.