בשלב מתקדם של מלכותו, מנשה פותח במיזם בנייה וביצור נרחב, פרט היסטורי המופיע באופן ייחודי בספר דברי הימים [ביאור שטיינזלץ]. מנשה בנה חומה חיצונה, שהייתה חומת מגן נוספת לעיר דוד, אשר ככל הנראה נועדה להקיף חלקים נוספים של העיר [ביאור שטיינזלץ].
התוואי של חומה זו החל מערבה לגיחון בנחל. המילה מערבה נהגית במלרע, כלומר בהטעמה על ההברה האחרונה, ומשמעותה פשוטה – צד מערב [מנחת שי, רד"ק]. החומה עברה ממערב למי הגיחון [מצודת דוד], סמוך לנחל [רש"י] הזורם בעמק [מצודת ציון]. בעוד שיש מי שמסביר כי מדובר בצד המערבי של ירושלים כולה [מלבי"ם], פרשנים אחרים מדייקים כי צדה המערבי של החומה עצמה הוא שעבר בנחל הגיחון [רד"ק].
משם נמשכה החומה וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים, כלומר התארכה והגיעה עד לשער זה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], שלפי חלק מהדעות היה ממוקם דווקא בצדה המזרחי של העיר [מלבי"ם].
לאחר מכן התוואי וְסָבַב לָעֹפֶל. הפרשנים מציגים תמונה משלימה לגבי מהותו של העופל: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשטח מוגבה, מבוצר וחזק. יש המזהים אותו כמקום הגבוה ביותר סביב ירושלים [רלב"ג], או כמקום גבוה בתוך החומה עצמה [רד"ק]. אחרים מתארים אותו כמצודה [ביאור שטיינזלץ], כמגדל ספציפי [מצודת דוד], או כמונח כללי המתאר את עוצמתם של מגדלים שנבנו במלאכת בנייה מיוחדת [רש"י].
מנשה לא הסתפק בבניית החומה אלא וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד, ובמקביל וַיָּשֶׂם שָׂרֵי־חַיִל בְּכָל־הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה, מהלך צבאי שנועד לחזק את ערי הממלכה ולהגן עליהן היטב מפני סכנת האויב [רלב"ג].