הבטחה אלוהית היסטורית עומדת במוקד הדברים, אך היא מקפלת בתוכה נימה של כאב לנוכח המציאות. הכתוב ממשיך להביא את דברי ה׳ שנאמרו בעבר לדוד ולשלמה, ומציג את הבטחתו ליציבות העם בארצו ולקביעות המקדש [רש"י, מצודת דוד].
ההבטחה וְלֹא אֹסִיף לְהָסִיר אֶת רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי מבטאת את סיום תקופת הנדודים; משמעותה היא שישראל לא יהיו עוד עם של נוודים כפי שהיו בטרם כניסתם לארץ, אלא ישתקעו ויישארו על אדמתם בביטחון [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסורת הכתיב של הפסוק, המילה לַאֲבוֹתֵיכֶם נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, כפי שמדויק ברוב ספרי הכתובים [מנחת שי].
עם זאת, הבטחה זו אינה מוחלטת, אלא תלויה בתנאי מפורש וברור: רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת את כל מצוות התורה [ביאור שטיינזלץ]. קריאת הדברים בהקשרם הרחב חושפת כי מדובר למעשה בקובלנה אלוהית. ה׳ מזכיר את ההבטחה המותנית שנתן בעבר, כדי להדגיש את גודל השבר שנוצר עקב חטאיו של המלך מנשה. מכיוון שמנשה סטה מן הדרך והחטיא את העם, הופר התנאי היסודי לקיום ההבטחה. כתוצאה מכך נסתלקה השכינה מן המקדש, והעם נידון לצאת לגלות [רש"י].