המעבר מתקופת יחזקיהו מלווה בנסיגה רוחנית חמורה, הכוללת ביטול של תיקוני העבר והחדרת צורות פולחן זרות. בתחילה, וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת־הַבָּמוֹת, אלו היו במות פרטיות שנועדו ביסודן לעבודת ה', אותן שבר והרס יחזקיהו אביו. אולם מיד לאחר מכן נעשה צעד מרחיק לכת הרבה יותר, כאשר וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, האות קו"ף במילה וַיָּקֶם מנוקדת בסגול, כפי שמופיע בנוסחים המדויקים של המסורה [מנחת שי].
בנוסף למזבחות הבעל החדשים, נעשות גם אֲשֵׁרוֹת, שהן פסלים של האלילה הראשית בכנען אשר נחשבה לבת זוגו של הבעל, האליל הראשי [ביאור שטיינזלץ]. להשלמת עבודת האלילים, הפולחן מתרחב גם אל צְבָא הַשָּׁמַיִם, כינוי לעבודה זרה המכוונת כלפי הכוכבים והמזלות [מצודת ציון].