שמתם לב פעם שלפעמים סבא אוהב את הנכדים שלו כל כך, עד שהוא מתייחס אליהם ממש כמו אל הילדים שלו? אנחנו לומדים עכשיו על מנהיג חשוב מאוד בשם זרובבל, ויש כאן משהו מעט מבלבל לגבי המשפחה שלו. מצד אחד כתוב וּבְנֵי פְדָיָה זְרֻבָּבֶל, כלומר שאבא שלו היה פדיה. אבל בספרים אחרים בתנ"ך הוא נקרא "זרובבל בן שאלתיאל". איך זה הגיוני? ההסבר הוא פשוט מאוד: פדיה היה הבן של שאלתיאל. זה אומר שזרובבל היה בעצם הנכד של שאלתיאל, ובתנ"ך הרבה פעמים קוראים לנכדים "בנים".
בהמשך אנחנו מכירים את הילדים של זרובבל. הכתוב אומר וּבֶן, מילה שבדרך כלל מתארת ילד אחד, אבל מיד אחר כך מופיעים שמות של שני בנים, משולם וחנניה. הסיבה לכך היא שלפעמים בתנ"ך משתמשים במילה של יחיד גם כשהכוונה היא לרבים, כלומר הכוונה היא "ובני זרובבל". בסוף הרשימה מופיעה גם וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם. למה היה חשוב להזכיר אותה שם? כדי ללמד אותנו פרט מיוחד על המשפחה: משולם, חנניה ושלומית נולדו שלושתם לזרובבל מאותה אימא.