תגובתו של אכיש מלך גת למראה התנהגותו התמוהה של דוד מופנית כלפי עבדיו, תוך שהוא דוחה את זיהויו של האיש כדוד ונוזף בהם על עצם הבאתו לארמון.
אכיש מצביע על האיש המשתגע, כלומר אדם המראה בעצמו ובהתנהגותו סממני שיגעון מובהקים [מצודת ציון]. הוא טוען בפני עבדיו כי מאחר שדוד האמיתי ידוע כאדם משכיל ודעתן, ההתנהגות המטורפת שמוצגת בפניהם מוכיחה בהכרח כי אין זה דוד כלל [מצודת דוד]. יתרה מכך, אכיש מקדים ודוחה כל ניסיון התנצלות מצד עבדיו, למשל אם יטענו שלא הבחינו במצבו הרעוע של האיש, שכן לדבריו השיגעון ניכר וגלוי לעין כל [מלבי"ם].
לאור זאת, המלך בא בטענה קשה לעבדיו ושואל לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. אכיש מסרב מראש לקבל טענה אפשרית לפיה האיש חדר לארמון מעצמו ללא מעורבותם. הוא מבהיר כי אפילו אנשים שפויים אינם יכולים לעבור את מערך שומרי הסף החיצוניים והפנימיים ללא רשות מפורשת מהמלך, וקל וחומר שאדם במצב כזה לא היה מצליח להיכנס פנימה אלא אם כן עבדי המלך הביאו אותו בעצמם [אלשיך].
הכעס של אכיש על הכנסת האיש לארמון נובע מכך שהתנהגותו אינה נתפסת כשעשוע, אלא כביזיון אישי כלפי המלך. סממני השיגעון הופנו ישירות כלפי אכיש, שכן האיש נהג לכתוב על דלתות הארמון שהמלך חייב לו סכומי כסף, מה שהפך את נוכחותו למטרד פוגעני ומבזה [אלשיך].