במנוסתו מפני שאול, מגיע דוד אל המשכן בנוב כשהוא חסר נשק. המשכן, מקום של קדושה ושלום, אינו מכיל בתוכו כלי מלחמה בדרך כלל, אך שומר בתוכו פריט אחד בעל משמעות היסטורית כבירה.
הכהן מציע לדוד את חרבו של גלית הפלשתי, ומציין כי היא לוּטָה, כלומר עטופה ומכוסה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], בַשִּׂמְלָה, בתוך בגד [מצודת ציון]. החרב נשמרה בלשכת הכהנים כשהיא מוסתרת אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה כפשוטו: החרב הייתה מונחת פיזית מאחורי המקום שבו הונח האפוד והחושן, או מאחורי בגדי הבד של הכהנים [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק]. החרב הונחה שם כזיכרון שנועד לפרסם לדורות את הנס הגדול של ניצחון ישראל [רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישה פרשנית אחרת, הנשענת על תרגום יונתן, מפרשת את המילים אַחֲרֵי הָאֵפוֹד כתיאור של זמן ולא של מקום: הכהן הציע לדוד את החרב רק לאחר שדוד שאל בה' באמצעות האורים והתומים שבאפוד [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
ברובד סמלי ועמוק יותר, הצבת החרב דווקא בצורה זו נועדה להוות זיכרון גם לסערה שהתחוללה סביב ייחוסו של דוד לאחר הניצחון על גלית. החרב לוּטָה בַשִּׂמְלָה כרמז לשמלתה של רות המואבייה, אם שושלתו של דוד, ומונחת אַחֲרֵי הָאֵפוֹד כרמז לשמואל הנביא (שהיה חגור אפוד בד), אשר הכריע את ההלכה וקבע כי דוד כשר לבוא בקהל ה' ולמלוך [אלשיך].
הכהן אומר לדוד: אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח, שכן אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ, כלומר חוץ ממנה, בָּזֶה, במקום הזה [מצודת ציון]. הכהן לא שש להוציא את החרב ממקום משכנה, שכן היא נועדה לזיכרון, אך מכיוון שאין בנמצא נשק אחר, ומאחר שדוד הוא זה שהכה את הפלשתי והביא את החרב למשכן, יש לו את הזכות המלאה לקחתה בחזרה [רד"ק]. הכהן גם מדגיש במשפט זה את השאלה האם דוד לוקח אותה לעצמו או עבור אחד מנעריו [אלשיך].
תגובתו של דוד, אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי, מבטאת את הערכתו העמוקה לכלי הנשק. למרות שחרבו של גלית הייתה כבדה וגדולה ולא בהכרח נוחה לשימוש, עבור דוד היא הייתה טובה מכל חרב אחרת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בדרך כלל, אנשי צבא נמנעים מלקחת חרב של אדם שנהרג בקרב משום שהדבר נחשב לסימן רע, אך דוד רואה בכך את ההיפך הגמור: החרב היא סמל לנס שהתרחש לו, וסימן מובהק לכך שה' עמו ויציל אותו מאויביו [מלבי"ם, חומת אנך]. לכן הוא דורש אותה לעצמו, כי לו היא ראויה יותר מכל אדם אחר [אלשיך].