נוכחותו המקרית של דואג במשכן מהווה נקודת מפנה דרמטית בעלילה. אזכורו של איש זה דווקא בשלב הנוכחי, בין בקשת הלחם לבקשת הנשק של דוד, מסביר מדוע דוד מיהר לבקש חרב; הוא חשש שדואג, נאמנו של המלך, יפגע בו בדרכו [אלשיך]. מעבר לכך, העובדה שהכהן לא הסתיר מדואג את הסיוע שהגיש לדוד, מוכיחה שהכהן פעל בתום לב וכלל לא ידע שדוד בורח מפני המלך. מנגד, הדבר מדגיש את רשעותו של דואג, ששמע את דוד מצהיר שהוא נמצא בשליחות המלך, ובכל זאת בחר מאוחר יותר להלשין על הכהן בשקר [מלבי"ם].
המילה נֶעְצָר משמעותה מתעכב ומשתהה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדואג הגיע למקום יחד עם אנשים נוספים כדי להקריב זבחים, אך כאשר חבריו עזבו, הוא נשאר אחריהם לבדו כדי להתפלל, להקריב עוד, או להתבודד ולהתקדש בעבודת ה'. על פי דרך הדרש, הוא עיכב את עצמו באוהל מועד במטרה לעסוק בתורה [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
הכינוי הָאֲדֹמִי אינו מעיד על מוצאו, שכן דואג היה ישראלי מלידה. הפרשנים מסכימים כי הוא נקרא כך משום שהתגורר בארץ אדום, בדומה לאישים אחרים במקרא שנקראו על שם מקום מגוריהם. דעה נוספת גורסת כי נקרא כך על שם מקום בשם "אדומים" הנמצא בנחלת שבט בנימין [אברבנאל].
התואר אַבִּיר הָרֹעִים מבטא חוזק, גדולה וחשיבות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדואג היה הממונה הראשי על רועי המקנה של המלך שאול, תפקיד שנחשב באותם ימים למכובד מאוד, בדומה לשר במדינה. עם זאת, יש הסבורים כי הוא לא היה רועה צאן כלל, אלא ממונה בכיר על עבדי המלך והעם, שכונו "רועים" בהשאלה [אברבנאל]. על פי דרך הדרש, התואר מצביע על כך שדואג היה אב בית דין [רש"י, אלשיך, אברבנאל]. לפי גישה זו, דוד הסתמך על נוכחותו של דואג במקום, שכן עובדה זו שאב בית הדין לא מחה ביד הכהן, שימשה עבור דוד כהסכמה הלכתית לכך שמותר היה לו לאכול מלחם הקודש [אלשיך].