לאחר תקופה של נדודים, דוד מקבל החלטה דרמטית לעזוב את מולדתו ולחפש מקלט אצל אויביו הפלשתים. המילה וַיָּקָם מבטאת התאוששות פיזית ונפשית. הפרשנים מסבירים כי לפני כן דוד היה רעב, חלש וחסר ציוד, ולא היה מסוגל לנוס. רק לאחר שקיבל לחם, התחמש בחרבו של גוליית ושאל בה׳, שבה אליו רוחו והוא אזר כוח לקום ולברוח [חומת אנך, אברבנאל].
התיאור ולפיו דוד ברח בַּיּוֹם הַהוּא מעורר את השאלה: הרי דוד כבר היה במנוסה במשך כמה ימים? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל עוד דוד שהה בגבולות ארץ ישראל, הוא נחשב כמי שנמצא תחת שלטונו של שאול וכאילו טרם ברח. רק באותו היום, כאשר יצא לגמרי מגבולות הארץ מִפְּנֵי שָׁאוּל, נחשבה בריחתו למוחלטת. מנגד, יש המפרשים כי הדחיפות באותו יום נבעה מהבנתו של דוד כי דואג האדומי נכח במקום ועתיד להלשין עליו, מה שחייב אותו להימלט מיד [אלשיך].
דוד בחר לברוח למקום הבטוח ביותר מפני שאול, על אף שלא ידע כיצד יתקבל שם [ביאור שטיינזלץ]. המילים וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מתארות כיצד דוד הגיע אישית אל המלך כדי לבקש חסות ולהציע את שירותיו כאיש צבא, כדרך בורחים המחפשים מקלט אצל מלך זר [אלשיך].
בספר תהילים מוזכר מלך זה בשם "אבימלך". הפרשנים מיישבים פער זה ומסבירים כי "אבימלך" היה תואר המלוכה הרשמי של כלל מלכי הפלשתים, בדומה לתואר "פרעה" אצל מלכי מצרים, בעוד שאָכִישׁ היה שמו הפרטי והמיוחד של המלך [רד"ק, אברבנאל].