תגובתו של אכיש מלך גת להתנהגותו של דוד מבטאת פליאה וכעס על הבאתו של אדם מעורער בנפשו לחצרו. המלך פונה לעבדיו בשאלה רטורית ותמה חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי, כלומר, האם אני זקוק למשוגעים נוספים שאתם מביאים את האיש הזה אליי? [רלב"ג, רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי שאלתו של אכיש נובעת ממציאות אישית קשה. על פי המדרש, אשתו ובתו של אכיש היו בעצמן משוגעות, והיו צועקות ומשתות בתוך הארמון. לכן, כאשר דוד החל להתנהג כמשוגע מחוץ לארמון, אכיש התלונן שאין לו כל צורך באדם נוסף שיצטרף למהומה שכבר קיימת בביתו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
בהמשך דבריו, אכיש מוסיף ושואל בלשון תמיהה הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי [רש"י]. הפרשנים מציעים שני כיוונים להבנת תמיהה זו. גישה אחת מסבירה שאמנם שרים ומלכים נהגו לעיתים להביא משוגעים לחצרותיהם לשם שעשוע וצחוק, אך מצבו של דוד נראה כה קיצוני עד שאינו ראוי כלל לשמש כבדחן ולהיכנס לבית המלך [מצודת דוד, מלבי"ם, רלב"ג]. גישה נוספת מפרשת שאכיש שולל את האפשרות שדוד נכנס לארמון על דעת עצמו, שכן לא ייתכן שהשומרים היו מניחים לאדם במצב כזה לעבור את פתח הבית ללא הוראה מפורשת [מלבי"ם].
מבחינה טקסטואלית, יש לציין כי המילה יָבוֹא מופיעה בכתבי יד ישנים בכתיב מלא [מנחת שי].
בזכות תחבולה זו של העמדת פני משוגע, השיג דוד את מטרתו. הפלשתים הניחו לו לנפשו, נמנעו מלפגוע בו, והוא הצליח להימלט בשלום מידו של אכיש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].