הופעתו של דוד בחצר אכיש מלך גת מעוררת מיד את חשדם של עבדי המלך, המזהים אותו ומצביעים על מעמדו העצום ועל הסכנה הנשקפת ממנו.
כאשר העבדים מכנים את דוד מֶלֶךְ הָאָרֶץ, הפרשנים נחלקים למי ולאיזו ארץ הכוונה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לארץ ישראל. דוד נחשב לאיש הגדול והמופלא בישראל [ביאור שטיינזלץ], ואף ששאול הוא המלך הרשמי, דוד נחשב למלך בפועל משום שהוא שר הצבא היוצא ובא לפני העם במלחמות [מצודת דוד, אברבנאל]. בשל מעמדו הרם וכוחו, עבדי אכיש חושדים שדוד לא באמת ברח משאול, אלא הגיע כמרגל כדי להחריב את ארצם [מלבי"ם, אלשיך].
לעומת זאת, יש המפרשים כי התואר מתייחס דווקא לארץ פלשתים. על פי התנאי שהציב גוליית בקרב מול דוד, העם המפסיד יהפוך לעבדים לעם המנצח. לכן, עבדי אכיש מזהירים שדוד בא לממש את ניצחונו וללכוד את הארץ, וכי למעשה על אכיש לרדת מכיסאו ולהעביר את המלוכה לדוד [רש"י, מלבי"ם].
כדי להוכיח את טענתם על כוחו, העבדים מזכירים את השירה המפורסמת: הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת. הפועל יַעֲנוּ משמעותו הרמת קול [מצודת ציון] או שירה [ביאור שטיינזלץ], והמילה בַמְּחֹלוֹת מתארת סוג של כלי זמר [מצודת ציון]. עבדי אכיש מציינים כי על דוד שרו את דברי השבח הללו [מצודת דוד], ומביאים את מילות השיר כהוכחה חותכת לעליונותו. השירה אינה מזכירה את התואר "מלך" לצד שמו של שאול, ובכך משווה בין מעמדם, אך מעניקה לדוד את הניצחון על רבבות ולשאול רק על אלפים. מכאן מסיקים העבדים שכבודו וגבורתו של דוד גדולים משל שאול [אלשיך, אברבנאל, מלבי"ם].