תשובתו של דוד לכהן נועדה להפיג את החששות באשר לטהרת אנשיו ולאפשר להם לאכול מלחם הפנים הקדוש. בדבריו, דוד פורס מערכת של נימוקים המשלבים את מצבם האישי של הלוחמים, את מנהגי הטהרה שלהם, וכן הצדקות הלכתיות הנוגעות למעמדו של הלחם ולמצב החירום שבו הם שרויים.
בתחילת דבריו מבהיר דוד: כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ. המילה עֲצֻרָה משמעותה מנועה ורחוקה [מצודת ציון]. דוד מדגיש כי לא היה להם כל מגע עם אישה כבר מספר ימים, מאז כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם, כלומר מאתמול ומשלשום עת יצאו לדרך, ולכן אין כל חשש לטומאה [מלבי"ם, שטיינזלץ, מצודת דוד]. יתרה מכך, הוא מוסיף כי וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, כלומר בגדיהם וכליהם של הלוחמים טהורים לחלוטין וראויים לבוא במגע עם קודש [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
באשר להמשך הפסוק, הפרשנים מציגים שני כיווני חשיבה מרכזיים להבנת המילים וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל.
גישה אחת מפרשת מילים אלו כהתייחסות לאופי המסע ולמנהגיהם של אנשי דוד. למרות שהם יצאו למסע רגיל של חולין ולא ציפו לאכול לחם קודש, מנהגם הקבוע הוא לאכול אפילו אוכל רגיל בטהרה. לפי קו מחשבה זה, סיום הפסוק וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי נאמר על דרך קל וחומר: אם במסע חול אנו מקפידים על טהרה, קל וחומר שהיום, כאשר נקבל לידינו לחם קודש אל תוך כלינו, ניזהר ונשמור עליו בקדושתו [רלב"ג, רד"ק, שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את המילים וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל כהתייחסות למעמדו ההלכתי של הלחם עצמו, ולא למסע. הלחם כבר הוסר מעל השולחן והקטורת שלו הוקטרה, ולכן הוא קרוב כעת להיות חולין, שכן הוא הותר לאכילה לכוהנים ואין בו יותר איסור מעילה. לפיכך, דוד אומר וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי – כלומר, אפילו אם הלחם היה מונח היום לראשונה על השולחן ועדיין היה בשיא קדושתו, היה מותר לי לקחת אותו ולאכול. הסיבה לכך היא מצב חירום של פיקוח נפש, שכן דוד ואנשיו סבלו מחולי מסוכן של רעבון, ובמצב כזה הכל מותר [רש"י, מצודת דוד].
זווית היסטורית־הלכתית נוספת הנוגעת למעמדו של הלחם מצביעה על כך שבאותה תקופה, שבה המשכן שכן בעיר נוב, הותרו במות קטנות. במצב כזה, דיני הלחם קלים יותר מאשר בימי המשכן בשילה, ונוהגים בו מנהג חולין, כך שאין איסור להוציאו החוצה ולאוכלו. לכן, גם אם הלחם התקדש על ידי כלי שרת, היום בנוב הדין אינו חמור כבימי קדם, והלחם מותר באכילה לכל אדם ובכל מקום [מלבי"ם].