שמואל א, פרק כ״א, פסוק ו׳

כדי להצדיק את אכילת לחם הפנים, מבהיר דוד כִּי אִם־אִשָּׁה עֲצֻרָה־לָנוּ, כלומר הנשים היו מנועות ורחוקות מהם מאז יצאו לדרך כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם. משום כך הלוחמים טהורים לחלוטין, וַיִּהְיוּ כְלֵי־הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, כך שבגדיהם וכליהם ראויים לבוא במגע עם קדושה. דוד מוסיף כי למרות שמסעם הנוכחי וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל, אנשיו מקפידים על טהרה גם באוכל רגיל, וקל וחומר שישמרו על קדושת הלחם וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי כשיקבלו אותו לידיהם. הצדקה נוספת לאכילה נובעת מכך שהלחם עצמו קרוב כעת לחולין, לאחר שהוסר מהשולחן או בשל ההקלות שנהגו באותה עת במשכן נוב. במצב זה, גם אם הלחם היה מתקדש היום לראשונה, סכנת הרעב של הלוחמים מתירה להם לאכול ממנו משום פיקוח נפש.