מפגש דרמטי בין חוקי המקדש הנוקשים לבין צורך אנושי נואש והישרדותי. אדם רעב וחסר כול מגיע לעיר שבה המזון היחיד בנמצא הוא קודש, והכהן נדרש להכריע כיצד לנהוג תוך שקילת חומרת האיסורים השונים.
הסיבה לכך שלא היה במקום לחם חולין רגיל נעוצה בכך שנוב הייתה עיר שכולה כהנים, ולכן המזון היחיד שהיה בה הוא אוכל מקודש כמו תרומה, שאכילתו על ידי מי שאינו כהן עונשה מיתה בידי שמים [רד"ק, מלבי"ם].
באשר לסוג הלחם שניתן לדוד, הנקרא קֹדֶשׁ, קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי הכהן נתן לו לחמי תודה או תרומה [רד"ק בשם אביו, רלב"ג]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכהן נתן לו ממש את לחם הפנים. מתן לחם זה התאפשר משום שדוד היה נתון בסכנת חיים עקב התקף רעב קיצוני, ובמצב של פיקוח נפש יש לבחור באיסור הקל ביותר. לאחר שהקטירו את הלבונה שהייתה עם הלחם, פוקע ממנו איסור מעילה, ולכן חומרת אכילתו קלה יותר מאשר אכילת תרומה [רד"ק, מלבי"ם, רלב"ג]. עם זאת, היתר זה דרש שדוד ואנשיו יהיו טהורים, שכן טומאה הייתה הופכת את אכילת הקודש לחמורה בהרבה [מלבי"ם, רלב"ג].
הלחם מכונה הַמּוּסָרִים, כלומר הלחם שהוסר וסולק מעל השולחן [מצודת דוד, מצודת ציון]. סילוק זה התרחש ביום השבת או במוצאי שבת, מועד החלפת הלחמים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אם המקרה אירע ביום חול, הלחם שניתן לדוד היה מורכב משאריות שהותירו כהנים צנועים שלא אכלו את כל מנתם, או שזו הייתה מנתו האישית של אחימלך הכהן הגדול [רד"ק].
הלחם הישן הוסר כדי לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, כלומר לחם טרי וחם שמונח ביום לקיחת הלחם הקודם [ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. כיצד נשמר הלחם חם? יש המסבירים כי הלחם נאפה בערב שבת ונשמר בתנור סגור או בתוך תבניות זהב ששמרו על חומו עד לסידורו בשבת [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק], ויש הסבורים כי אפייתו דחתה את השבת והוא נאפה ביום השבת עצמו [רד"ק]. מנגד, פרשנים אחרים מציינים כי התרחש כאן נס גדול, והלחם נותר חם ביום סילוקו בדיוק כפי שהיה חם ביום סידורו בשבוע שלפני כן [רש"י, רד"ק].
אירוע זה מקפל בתוכו אסון כבד שנבע ממחסור פשוט; אלמלא יצא דוד לדרכו ללא צידה, ואילו חברו יהונתן היה מלווה לו שתי כיכרות לחם רגילות, כל שרשרת האירועים העגומה שהובילה לבסוף להריגת כהני נוב ולמות שאול הייתה נמנעת [רד"ק].