במנוסתו, דוד פונה אל אחימלך הכהן ומבקש ממנו כלי נשק לאחר שקיבל ממנו צידה לדרך. דוד מסביר את הגעתו בידיים ריקות בכך שיצא לשליחות דחופה מטעם המלך, אך המניע האמיתי לבקשתו הוא הצורך הבסיסי בהגנה של אדם ההולך בדרכים, ויש הסבורים כי חששו המיידי היה שדואג האדומי ירדוף אחריו [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
בפנייתו אל הכהן שואל דוד וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב. המילה תַחַת יָדְךָ משמעותה ברשותך [רד"ק], והמילה פֹּה פירושה כאן [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְאִין, המנוקדת באופן יוצא דופן בחיריק במקום בצירה, משמשת כלשון שאלה וספק, כלומר: האם אין כאן חרב שתוכל לתת לי, או "ואם יש פה" [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה קריאה מעמיקה יותר שלפיה דוד ידע היטב שחרבו של גוליית נמצאת במקום וכלל לא הסתפק בכך. השימוש במילה וְאִין בחיריק רומז למילה הארמית "אִין" שמשמעותה "כן" או "בוודאי". לפי פירוש זה, דוד רומז שידוע לו שבוודאי יש שם נשק, אך הוא בוחר להתבטא בנימוס ובדרך ארץ, ומניח את ההחלטה בידיו של אחימלך במקום לדרוש את החרב בכוח [אלשיך].
דוד ממשיך ומתרץ את חוסר ההצטיידות שלו באומרו כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי, כאשר המילה כֵּלַי מתייחסת לציוד ולכלי הנשק שלו [רד"ק, מצודת ציון]. הסיבה לכך, לדבריו, היא כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. הפרשנים מסכימים כי המילה נָחוּץ מבטאת מהירות רבה, בהילות ודחיפות קיצונית. מדובר במילה יחידאית במקרא שאין לה מקבילות, והיא מתארת מצב שבו הדבר היה כה דחוף עד שדוד נאלץ לצאת לדרכו מיד, מבלי שהות להתארגן ולקחת עמו ציוד או נשק [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].