דוד, הנמלט מפני שאול, מגיע אל העיר נוב כשהוא בגפו. כדי לא לעורר את חשדו של אחימלך הכהן, וכדי להסביר מדוע שר חשוב כמותו מגיע לבדו וללא צידה לדרך, דוד טווה סיפור כיסוי ולפיו הוא נשלח על ידי המלך למשימה חשאית ודחופה.
דוד מדגיש את חשאיות המשימה ומשתמש בכפילות הלשונית אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. הפרשנים מסבירים כי כפילות זו נועדה להבהיר שהמלך ציווה לשמור בסוד גם את עצם קיומה של השליחות וגם את היעד או ההוראות המדויקות שלה [מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מזו, החשאיות הכבדה משמשת את דוד כתירוץ לכך שהוא מבקש מאחימלך לשאול עבורו בה' באופן כללי וסתמי, מבלי לפרט על מה בדיוק הוא שואל [רלב"ג]. אחימלך, שיודע כי שאלה בה' נועדה רק למלך או לצרכי ציבור, היה עשוי לתמוה מדוע דוד הגיע ללא פמליית משרתים כמקובל, ועל כך משיב דוד כי פקודת הסודיות אילצה אותו להסתיר את מסלולו ולהגיע אל הכהן לבדו [אלשיך].
עם זאת, כדי להסביר מדוע הוא זקוק למזון, דוד טוען כי הוא אינו לגמרי לבדו, אלא שישנם משרתים הממתינים לו במקום אחר. המילה יוֹדַעְתִּי מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של "הודעתי", כלומר דוד קבע מראש עם הנערים והורה להם להתקדם ולהמתין לו. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון טורח, כלומר שדוד הטריח את נעריו לרוץ לפניו אל יעד מוסכם [רש"י].
היעד שאליו נשלחו הנערים מתואר כמְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי, כלומר יעד סודי ומוסתר. הפרשנים עומדים על שורשי המילים הללו: המילה פְּלֹנִי נגזרת מלשון פלא, המבטא דבר מכוסה ונעלם, ואילו המילה אַלְמוֹנִי נגזרת מהמילה אילם, או מלשון אלמון המבטא חוסר שם, ומכוונת למקום שאין לנקוב בשמו ואין לדבר עליו [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
באמצעות הטענה כי הותיר את נעריו במקום מסתור כדי שעוברי אורח לא יחשפו את מיקומם [מלבי"ם], דוד משלים את סיפור הכיסוי. כך הוא מצדיק את בקשתו הדחופה ללחם, ומציג אותה כדאגה למשרתיו הרעבים הממתינים לו, ולא כצורך נואש של אדם הנמלט על נפשו [אלשיך].