דוד מוצא את עצמו בסכנת חיים בטריטוריית האויב, ונאלץ לנקוט באמצעים קיצוניים כדי לשרוד. לשם כך הוא משנה לחלוטין את התנהגותו ומבצע מופע דרמטי של שיגעון. מסורת חז"ל מספרת שבעבר הרהר דוד על תכלית בריאתם של דברים שונים בעולם, וביניהם השטות. כעת, משהגיע לחצר המלך, הוא נזקק לאותה שטות עצמה, והיא זו שמצילה את חייו [חומת אנך].
כדי להינצל, דוד פועל במספר מישורים המעידים על אובדן שפיות. ראשית, וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד שינה את דבריו, את דעתו ואת דיבורו החכם והרגיל, והחל לדבר כמי שאבדה דעתו. יש המדגישים כי הוא שינה את סיפור הכיסוי שלו: תחילה סיפק סיבה הגיונית לבואו, אך כעת החליף את גרסתו ודיבר דברי שיגעון [מלבי"ם]. הוא עשה זאת בְּעֵינֵיהֶם, כלומר ממש לנגד עיניהם, במטרה להתנכר כדי שלא יזהו אותו כדוד המצביא, או פשוט כדי שיחשבו שהוא שוטה ויגרשו אותו מהיכל המלך [רד"ק, מצודת דוד].
לאחר מכן, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם. דוד השתטה ועשה מעשי סכלות ושיגעון בעודו מוחזק ממש בידיהם או מוקף בשומרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. כדי לחזק את האשליה, הוא הוסיף גם פעולות פיזיות: וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר. בעוד שיש המפרשים כי הוא פשוט כתב על הדלתות [רש"י], פרשנים אחרים מסבירים כי הוא שרטט שריטות חסרות פשר ועשה סימנים על הדלתות, כדרכם של חסרי דעת [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד].
ההצגה הגיעה לשיאה כאשר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. דוד הניח לרוק לנטוף מפיו על זקנו. שילוב זה של דיבור מבולבל, מעשים חסרי היגיון ותנועות גוף המעידות על חוסר שליטה, השלים את התחפושת וגרם לשוביו להאמין בלב שלם כי מדובר באדם שאיבד לחלוטין את שפיותו [מלבי"ם, רש"י].