מנהיג נמלט ורעב מגיע אל המשכן, והכהן הניצב מולו מבקש לסייע לו, אך נתקל בדילמה הלכתית. המזון היחיד המצוי ברשותו הוא מזון מקודש, ועליו להכריע בין הצלת חיים לבין שמירה על דיני הטהרה. הכהן מבהיר כי אין ברשותו לֶחֶם חֹל, כלומר לחם של חולין שאינו מוקדש [מצודת ציון], אלא רק לֶחֶם קֹדֶשׁ.
בזיהוי מהותו של אותו לחם קודש, נחלקו המפרשים. גישה אחת מזהה לחם זה כלחם הפנים, אשר כבר הוסר מעל השולחן שבמשכן והוקטרו לבוניו [מצודת דוד, אברבנאל]. הסיבה לכך שלא היה במקום לחם רגיל היא שנוב הייתה עיר של כהנים שכל מאכלם היה תרומה, או משום שדוד מיהר מאוד ולא היה פנאי לחפש עבורו לחם ברחבי העיר [אברבנאל]. מנגד, גישה אחרת מפרשת כי מדובר בלחמי תודה. לחמים אלו נחשבים לקדשים קלים, שאיסורם קל יותר, ובתנאים מסוימים מותר גם למי שאינו כהן לאכול מהם בטהרה [רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם, אברבנאל].
אף על פי שלחם קודש אסור באכילה למי שאינו כהן, הכהן מסכים לתת אותו לדוד משום שדוד ואנשיו היו נתונים במצב של רעב כבד ומסוכן, המוגדר כפיקוח נפש ודוחה את האיסור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך, אברבנאל]. הכהן מבהיר כי אמנם קשה לו להאכיל זרים בלחם קודש, אך הקו האדום המוחלט שלו הוא אכילתו בטומאה [רש"י].
לכן, הכהן מתנה את מתן הלחם בטהרה: אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. כלומר, הלחם יינתן רק בתנאי שהאנשים טהורים מטומאת קרי הנובעת ממשכב אישה [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. אף שהכהן פונה בשאלה לגבי הנערים, המפרשים מציינים כי זוהי דרך של כבוד. הכהן התכוון למעשה לשאול את דוד עצמו על מצב טהרתו, אך ייחס את השאלה לנערים כדי לא לפגוע בכבודו של דוד [רד"ק, רלב"ג].