יצא לכם פעם להיות כל כך רעבים, עד שהרגשתם שאתם חייבים לאכול משהו באותו הרגע כדי לשרוד? זה בדיוק המצב שבו נמצא דוד. הוא מגיע לעיר נוב, שהיא עיר של כהנים, והוא חסר אונים ורעב מאוד. הבעיה היא שאין שם לחם רגיל שאפשר פשוט לקחת ולאכול. האוכל היחיד שיש בעיר הוא אוכל קדוש של כהנים, ובדרך כלל, לאדם רגיל אסור בהחלט לאכול ממנו.
אבל בגלל שדוד היה בסכנת חיים של ממש בעקבות הרעב, הכהן היה חייב למצוא פתרון, הרי הצלת חיים חשובה יותר מהרבה כללים אחרים. לכן, הכהן החליט לתת לו מלחם הפנים. במצב חירום כזה, זו הייתה האפשרות הקלה והנכונה ביותר מבין כל סוגי האוכל הקדוש, בתנאי שדוד ואנשיו היו טהורים לגמרי.
הלחם הזה נקרא הַמּוּסָרִים, כלומר, זהו הלחם שהוסר ופונה מעל השולחן המיוחד. הכהנים הוציאו את הלחם הזה ביום שבת כדי לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, שזה אומר להניח במקומו לחם חדש, טרי וחם. איך הלחם הקודם נשאר חם כל כך הרבה זמן? מפרשים מסבירים שקרה שם נס גדול, והלחם נשאר חם וטרי בדיוק כפי שהיה ביום שבו הניחו אותו בשבוע שלפני כן.
כשחושבים על זה, כל הסיפור המותח הזה התחיל בגלל מחסור פשוט באוכל. אם דוד היה יוצא לדרך עם צידה, או אם חברו יהונתן היה מביא לו שתי כיכרות לחם רגילות, כל ההסתבכות העצובה שקרתה אחר כך לעיר הכהנים הייתה יכולה להימנע.