תארו לעצמכם שאתם צריכים לברוח מהר, ופתאום אתם מגלים ששכחתם לקחת איתכם את הדבר שאתם הכי צריכים. מה הייתם עושים? זה בדיוק מה שקרה לדוד. כשהוא ברח מפני שאול המלך, הוא הגיע למשכן בעיר נוב בלי שום כלי נשק כדי להגן על עצמו. המשכן הוא מקום קדוש של שלום, ובדרך כלל אי אפשר למצוא בו כלי מלחמה. אבל מסתבר ששמרו שם פריט היסטורי אחד מיוחד מאוד: החרב של גוליית הפלשתי.
הכהן סיפר לדוד שהחרב נמצאת שם כשהיא לוּטָה, כלומר עטופה ומכוסה, בַשִּׂמְלָה, בתוך בגד. החרב הונחה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד, ממש מאחורי הבגדים המיוחדים של הכהן. היא נשמרה שם כדי שכולם יזכרו לדורות את הנס הגדול של הניצחון. הכהן אמר לדוד: אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח, אם אתה רוצה, קח אותה, כי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ, אין פה שום חרב אחרת חוץ ממנה, בָּזֶה, במקום הזה. הכהן אומנם לא כל כך רצה להוציא את החרב כי היא נועדה לזיכרון, אבל בגלל שדוד הוא זה שניצח את גוליית, מגיע לו לקבל אותה.
דוד שמח מאוד וענה: אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. למרות שהחרב של גוליית הייתה גדולה וכבדה, בשביל דוד היא הייתה הכי טובה שיש. דוד לא פחד לקחת חרב של מישהו שהפסיד בקרב, כי כשהוא הסתכל עליה הוא ראה משהו אחר לגמרי: הוא ראה תזכורת לנס הענק שה' עשה לו, וסימן ברור שה' תמיד איתו וישמור עליו מכל האויבים.