שמואל א, פרק כ״ו, פסוק כ״א

שאול קורא לדוד שׁוּב בְּנִֽי דָוִד ומבקש ממנו לחזור לביתו כדי שלא יאלץ לברוח לחוץ לארץ, תוך הבטחה כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד. הוא מנמק זאת תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה, מתוך הכרה בחשיבות חייו בעיני דוד אשר יכול היה להורגו אך חס עליו, ומתוך פליאה על מחילתו ביום הזה שהיא מעל לטבע האנושי הרגיל. שאול מכה על חטא ומכריז הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד, בהודאה על טיפשותו וטעותו ברדיפת חינם אחר דוד למרות שראה כי ה' עמו. מילים אלו משקפות את חטאו של שאול שהתעלם מהשגחת ה' ושכח את חסדי העבר של דוד, ומתארות הידרדרות רוחנית של חטאים במזיד שהובילו לשגגות, תוך הסלמה מתמדת של מסע הרדיפות.