ישעיהו, פרק ג׳, פסוק ז׳

בעת משבר חברתי וכלכלי עמוק, אדם המתבקש לקחת על עצמו את הנהגת הציבור יִשָּׂא את קולו, יתחיל לדבר ואף יישבע בשם ה' כדי לבטא את סירובו המוחלט. הוא מצהיר לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, כלומר מסרב לשמש כשופט או שוטר הנאלץ לכלוא עבריינים, כרופא המרפא פצעים, או כתלמיד חכם. הוא מנמק זאת בכך שוּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה, ומעיד על עוניו המרוד שאינו מאפשר לו לדאוג לאחרים, או על חששו שהעיסוק בציבור יגרום לו לרדת מנכסיו. לחלופין, חוסר זה מסמל ריקנות רוחנית והיעדר בקיאות בתורה, ומתוך תחושת חוסר מסוגלות זו הוא חותם בבקשה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם ומתנער מכל עמדת שררה.