ישעיהו, פרק נ״ב, פסוק ב׳

האומה הישראלית נקראת לעבור ממצב של אבלות ושעבוד לחירות ולריבונות. היא מצטווה הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר, לבצע תנועה חזקה כדי להסיר מבגדיה את עפר הגלות, ולאחר מכן קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם, לקום מהישיבה הבזויה על הארץ ולשבת בכבוד על כסא מלכות. במקביל נשמעת ההוראה הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, הקוראת להתיר את רצועות העול של השלטון הזר, ויש המפרשים זאת כהבטחה שהכבלים כבר הותרו ולכן ניתן לשבת בביטחון. קריאה זו מופנית אל שְׁבִיָּה בַּת־צִיּוֹן, היא עדת ישראל בגלות, וכוללת את כלל המעמדות: פשוטי העם שהיו מופקרים והתפלשו בעפר, והמנהיגים שנלקחו לשבי כשהם אסורים בשלשלאות.