ה' מנחה את ירמיהו לצאת אל מיקום ספציפי וטעון משמעות מחוץ לירושלים, כדי להכריז שם נבואת זעם. המקום הנבחר הוא גֵּיא בֶן הִנֹּם, הנמצא מדרום מערב לחומות העיר [ביאור שטיינזלץ]. בחירת המיקום אינה מקרית; אזור זה שימש כמוקד לעבודה זרה שבו שרפו את הילדים באש לעבודת הבעל והמולך. משום כך, המקום שבו התבצע החטא החמור הוא המקום הראוי ביותר לעריכת המעשה הסמלי ולנבואת העונש [מלבי"ם, אברבנאל].
ירמיהו מצטווה לעמוד אֲשֶׁר פֶּתַח, כלומר מול הפתח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], של שַׁעַר הַחַרְסִית. מילה זו נכתבת בכתיב "החרסות" אך נקראת באות יו"ד [מנחת שי, רד"ק]. באשר לזיהוי שער זה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים, המשליכות על הבנת המסר הנבואי:
הגישה הראשונה מזהה שער זה עם "שער האשפות", המקום שאליו היו מוציאים את הפסולת ומשליכים חרסים נשברים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. פירוש זה מתקשר היטב למעשהו של ירמיהו בפסוק הקודם, שכן הוא אוחז בידו בקבוק חרס, ונוצר כאן משחק מילים מכוון בין כלי החרס לבין שער החרסית [אברבנאל].
לעומת זאת, גישה אחרת המבוססת על דברי חז"ל מזהה את השער כאחד משערי העזרה, הלוא הוא השער המזרחי. לפי דעה זו, השם "חרסית" נגזר מהמילה חרס, שמשמעותה שמש, שכן השער מכוון כנגד זריחת החמה [רד"ק, חומת אנך]. יש המקשרים זיהוי זה ישירות לחטא שנידון בנבואה, שכן עבודת המולך הייתה קשורה לפולחן השמש, ולכן כונה השער "שער השמש" [מלבי"ם].
באותו מקום מצטווה ירמיהו: וְקָרָאתָ, כלומר תכריז בקול [ביאור שטיינזלץ], את הדברים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, כאשר הכוונה היא לנבואה המפורטת מיד בפסוקים הבאים [מצודת דוד, רד"ק].