הנבואה מבטאת נקודת אל חזור במערכת היחסים שבין העם לאלוהיו, ומציגה גזר דין סופי ומוחלט של חורבן על ירושלים וסביבותיה עקב סרבנותם העיקשת של התושבים.
הפנייה נפתחת בתארים המדגישים את כוחו וזיקתו של ה' לעמו. התואר ה' צבאות מצביע על כך שה' הוא אדון הצבאות בעליונים ובתחתונים, וכעת הוא עתיד להקים צבא ארצי שיילחם בעם [רד"ק]. עם זאת, ה' נקרא אלהי ישראל, שכן למרות חטאיהם ועבודת האלילים שלהם, הוא נותר אלוהיהם. זאת משום שלא כל העם פשע, ומתוך ציפייה שחלק מהחוטאים עוד יחזרו בתשובה [רד"ק].
על ידי המילה מבי, הכתובה בכתיב חסר ללא האות א' [רד"ק], מצהיר ה' כי הוא מביא את הרעה המובטחת. שילוב אמירת הנבואה יחד עם עשיית מעשה סמלי מורה על כך שההחלטה נחתמה ואינה ניתנת לביטול. בניגוד לנבואות קודמות שבהן עדיין נותר פתח לחזרה בתשובה, כאן מובהר כי גזר הדין נחתם סופית [מלבי"ם]. פורענות זו תבוא אל העיר ועל כל עריה, כלומר לא רק על ירושלים אלא גם על ערי יהודה הסמוכות לה והנסמכות עליה כעיר אם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הסיבה לעונש המוחלט היא כי הקשו את ערפם, שכן יושבי הערים סירבו לשמוע בקול ה' [ביאור שטיינזלץ]. המילה הקשו נגזרת מלשון קושי, והמילה עורף מכוונת לאחורי הראש או הפנים [מצודת ציון]. צירוף זה משמש כמליצה ציורית המתארת כיצד העם הקשיח את עורפו עד שהפך עצמו כביכול לבלתי מסוגל להפנות את פניו חזרה אל ה' כדי להקשיב לדבריו [מצודת דוד].