הנביא מציג גזר דין מוחלט ובלתי הפיך על ירושלים ותושביה, תוך שימוש במטאפורה חזותית עזה של ניפוץ כלי חרס. השבר הוא כה עמוק, עד שאין כל אפשרות לאחות את השברים ולהשיב את המצב לקדמותו.
הנביא מצהיר כָּכָה אֶשְׁבֹּר את העם והעיר, כלומר כשם שנופץ הבקבוק, כך יבוא השבר על העם והעיר [מצודת דוד]. הפעולה מתוארת במילים כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר, בניסוח המכוון לשבירה שנעשית על ידי אדם [רד"ק], המנפץ אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר, שהוא אומן החרס [מצודת ציון].
ייחודו של השבר מתואר במילים אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה. המילה לְהֵרָפֵה נגזרת משורש רפואה, ומשמעותה לתקן או להירפא, אף שהיא נכתבת באות ה' במקום באות א' [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מעמיקים במשמעות בחירתו של הנביא דווקא בכלי חרס. בניגוד לחומר גלם רטוב ביד היוצר שאותו ניתן ללוש ולעצב מחדש אם נהרס, כאן מדובר בכלי חרס מוגמר ושלם, שלאחר שבירתו אין לו שום תקנה [מלבי"ם]. יתרה מכך, הדבר מקביל להלכות טומאה וטהרה של כלי חרס: כלי חרס שבלע איסור אינו ניתן להכשרה על ידי הגעלה במים רותחים או ליבון באש, ואין לו תקנה אלא בשבירתו. כך גם העם, שחטאיו ועוונותיו כה חמורים, נדמה לכלי חרס טמא שאין לו כל אפשרות תיקון מלבד שבירה מוחלטת [חומת אנך].
למרות התיאור הקשה, עולה מחלוקת לגבי היקף החורבן. בעוד שיש מי שרואה בכך גזירת שבר ללא תקנה הן על העם והן על העיר [מצודת דוד], קיימת גישה המבחינה ביניהם; השבירה הבלתי הפיכה שאין לה רפואה מכוונת רק כלפי העם, אך באשר לעיר, ה' עתיד לטהר אותה ולתקנה לעתיד לבוא [רש"י].
חלקו השני של המשפט מתאר את תוצאות השבר: וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר. מספר ההרוגים יהיה כה רב, עד שייאלצו לקבור אותם באזור התופת משום שלא יישאר שום מקום פנוי אחר לקבורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קבורה זו נושאת בחובה אירוניה היסטורית ודתית; התופת היה המקום ששימש כמרכז לפולחן העבודה הזרה של העם, מקום שאותו כבר טמא המלך יאשיהו [רד"ק]. כעת, אותו מתחם פולחן אלילי יהפוך לבית קברות המוני, דבר המהווה סגירת מעגל, שכן גם עובדי האלילים עצמם ראו במתים גורם המטמא את הטקסים והמזבחות שלהם [ביאור שטיינזלץ].