עונש כבד וחורבן מוחלט נגזרים על העיר, והופכים את בתיה המפוארים לאתרי הרס ומוות בעקבות עבודה זרה. הנביא מדמה את בתי העיר לבמות עבודה זרה שדינן להיהרס כליל.
הפסוק קובע כי וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת. המשמעות היא שהעיר כולה עתידה להפוך למקום של חורבן ושממה, ולשמש כבית קברות להרוגים, בדיוק כמו מוקדי האש של התופת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילה הַטְּמֵאִים מתייחסת לבתים עצמם. בתי ירושלים ובתי המלכים נחשבים טמאים משום ששימשו כבמות לעבודה זרה, ולכן דינם כדין במות אלו המחייבות ניתוץ והרס מוחלט [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק נאמר לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל־גַּגֹּתֵיהֶם. הפועל קִטְּרוּ משמעו העלאת קטורת או תקרובת באש, והמילה וְהַסֵּךְ מתארת ניסוך של נוזלים לאלים אחרים [ביאור שטיינזלץ]. באשר לתפקידה של האות למ"ד במילה לְכֹל, קיימות מספר גישות פרשניות. יש המפרשים כי היא באה לציין סיבה, כלומר העונש על הבתים נגזר בעבור או בגלל המעשים שנעשו עליהם [רד"ק]. גישה אחרת מסבירה כי מטרתה לפרט ולהבהיר אילו מהבתים נטמאו, והם כל אותם בתים שעל גגותיהם קטרו לעבודה זרה [מצודת דוד]. מנגד, יש הסבורים כי האות למ"ד מחברת את הפסוק לפסוק שלפניו, כך שפסוק זה משמש כמאמר מוסגר שנועד להסביר מדוע בתי העיר ייענשו ויהפכו לתופת [מלבי"ם].