הנביא מתאר את אחת התופעות הקשות והמזעזעות ביותר בפולחן האלילי – הקרבת ילדים. הכתוב מדגיש את הפער המוחלט שבין אכזריות הפולחן הזר לבין רצון ה', תוך שלילה גורפת של כל קשר או הסכמה אלוהית למעשים אלו.
כאשר העם וּבָנ֞וּ אֶת־בָּמ֣וֹת הַבַּ֗עַל, הם הקימו מבנים מוגבהים שנועדו לפולחן [ביאור שטיינזלץ]. מטרתם הייתה לִשְׂרֹ֧ף אֶת־בְּנֵיהֶ֛ם בָּאֵ֖שׁ עֹל֣וֹת לַבָּ֑עַל, כלומר להקריב את הילדים כליל ולהעלותם באש לעבודת הבעל, שמייצג את השמש [אברבנאל, מצודת דוד]. ייתכן שפולחן ה"מולך" המוכר אינו אליל בפני עצמו, אלא כינוי לאותו טקס מחריד של שריפת ילדים כקורבן של ממש שנעשה לבעל ולאלילים נוספים [ביאור שטיינזלץ].
כדי לעקור כל מחשבה שמעשים אלו רצויים בעיני ה', הפסוק מציג שלילה משולשת: אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי. הפרשנים מסבירים כי ה' מבהיר שמעולם לא דרש שיקריבו בנים ובנות, אפילו לא למענו [מצודת דוד]. שלילה זו מקיפה את כל דרכי ההתגלות: ה' לא ציווה על כך בתורתו, לא שלח מסר כזה ביד נביאיו, והדבר מעולם לא היה לרצונו [רד"ק].
ישנה הדרגתיות מכוונת באופן שבו ה' שולל את המעשה. הסדר הטבעי של התהוות רעיון מתחיל במחשבה ("עליה על לב"), ממשיך בדיבור המבטא רשות, ומסתיים בציווי שהוא חובה. בפסוק שלנו הסדר הפוך כדי להעצים את השלילה: לא רק שלא ציוויתי על כך כחובה בתורה, אלא אפילו לא דיברתי על כך כרשות, ויתרה מכך – הדבר מעולם לא עלה במחשבתי לבקש [מלבי"ם, מצודת דוד, אברבנאל].
שלילה זו מתייחסת גם לאירועים היסטוריים שעלולים היו להתפרש בטעות כהסכמה אלוהית להקרבת אדם [מלבי"ם]. וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי מכוון לעקדת יצחק, שכן כוונת ה' מעולם לא הייתה שאברהם באמת יהרוג וישרוף את בנו, אלא רק שיעלה אותו על המזבח [אברבנאל, מלבי"ם]. וְלֹא דִבַּרְתִּי מתייחס למעשהו של יפתח הגלעדי, שה' מעולם לא נתן לו רשות להקריב את בתו, ואֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי מתייחס למישע מלך מואב שהקריב את בנו. מאחר שאירועים אלו קרו בסדר כרונולוגי (יצחק, יפתח, מלך מואב), אדם עלול היה לחשוב שהרעיון התפתח אצל ה' ממחשבה, לדיבור ולבסוף לציווי מחייב. לכן הכתוב הופך את הסדר ושולל כל שלב ושלב מכל וכל, כדי להבהיר שמעולם לא היה לכך שום מקום ברצון האלוהי [מלבי"ם].