נבואה זו פותחת במעשה סמלי ודרמטי שה' מצווה על הנביא לבצע, כהכנה למסר קשה של פורענות. המעשה כולל קניית כלי ספציפי וכינוס ההנהגה הרוחנית והציבורית של העם כדי להיות עדים למיצג מוחשי הממחיש את גורלם.
תחילה, הנביא מצטווה: הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בצלוחית או כלי בעל פתח צר. שמו של הכלי נגזר מן הצליל "בק-בוק" הנשמע כאשר נוזל נשפך מתוכו [מצודת ציון]. על הכלי להיות של יוֹצֵר חָרֶשׂ, כלומר קדר המייצר כלי חרס, והנביא נדרש לקנות דווקא כלי העשוי מאדמה אפויה ולא מעץ, זכוכית או מתכת [רד"ק].
לפרטי הציווי ישנה משמעות סמלית עמוקה. עצם פעולת הקנייה רומזת לאופן שבו ה' קנה לעצמו את עם ישראל ואת הארץ כקניין [אברבנאל]. החומר שממנו עשוי הכלי, חרס שכבר הוסק בכבשן, מציג ניגוד חריף לנבואות קודמות: בניגוד לחומר רטוב ביד היוצר שניתן לתקנו ולעצבו מחדש, כלי חרס אפוי שנשבר, אין לו תקנה. הדבר מסמל את מצבם של ישראל, ששקעו בעבודה זרה עד כדי כך שגורלם נחתם ללא אפשרות תיקון [מלבי"ם, אברבנאל].
גם לצורת הכלי ולשמו ישנו רובד סמלי. כלי זה, שפיו צר, שימש פעמים רבות לאחסון דבש. כאשר הדבש נקרש בתוכו, הדרך היחידה להוציאו היא על ידי שבירת הכלי כולו. בדומה לכך, העם התמלא בעצות רעות ובמחשבות כפירה שאינן ניתנות להסרה על ידי תוכחה בלבד, אלא רק על ידי שבירה מוחלטת [מלבי"ם]. בנוסף, השם "בקבוק" מזכיר את השורש ב.ו.ק, המבטא ריקנות ושממה. בחירת כלי זה רומזת לריקנות כפולה: ריקנות העם ממחשבה נכונה, ועתידה של ירושלים להתרוקן מיושביה [אברבנאל].
למעשה זה נדרש הנביא לצרף קהל יעד ספציפי: וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים. מבחינה תחבירית, המילה "הלוך" שבתחילת הפסוק מתייחסת גם לחלק זה, כלומר: הלוך אתה, וקח עמך את הזקנים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. הנביא מצטווה להוליך אותם עמו כדי שישמעו את הנבואה ויחזו במו עיניהם בשבירת הבקבוק כאות אזהרה [רד"ק]. הבחירה דווקא במנהיגי העם והכוהנים נועדה לזעזע אותם ולהעיר את לבבם לקראת החורבן הקרב, שבו יתבטלו הכוהנים מעבודת המקדש שייחרב, וירושלים תיוותר שוממה מזקניה ומנהיגיה [אברבנאל].