לאחר שסיים את שליחותו בגיא בן הינום, שב ירמיהו אל מרכז החיים הציבוריים ומתייצב בחצר בית המקדש כדי לשאת את דברו בפני ההמון. המילה לְהִנָּבֵא מתייחסת לאותה נבואת חורבן קשה שניבא קודם לכן במעשה שבירת הבקבוק [מצודת דוד].
הפרשנים מצביעים על פער בין קהל היעד המקורי של הנבואה לבין הקהל שאליו פונה ירמיהו כעת. אל התופת התלוו אל ירמיהו רק מעט אנשים [ביאור שטיינזלץ], ועיקר נבואתו שם נאמרה בפני הכהנים והזקנים. החשש שמא מנהיגים אלו יעלימו את דבר הנבואה מהציבור, הוא שהניע את ירמיהו להגיע לחצר בית ה' ולחזור על הדברים בפני כל העם, כדי לוודא שהמסר יופץ ברבים [אברבנאל].
מעבר זה מן התופת אל המקדש טומן בחובו משמעות עמוקה לגבי מעמדו של הנביא והסכנות האורבות לו. הכתוב מדגיש כי התופת היה המקום אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' שָׁם לְהִנָּבֵא, כלומר, לשם נשלח בציווי אלוהי מפורש. לעומת זאת, ההליכה לחצר בית ה' והנבואה שנישאה שם נעשו על דעתו האישית של ירמיהו. הבחנה זו מסבירה את השתלשלות האירועים בהמשך: בעוד שבתופת פעל כשליח ה' וזכה להגנה שמנעה ממתנגדיו לפגוע בו, הרי שברגע שפעל מיוזמתו בחצר המקדש, הוסרה מעליו ההגנה הייחודית של השליחות, מה שאפשר לפשחור הכהן להכות אותו מיד לאחר מכן [מלבי"ם].