ירמיהו, פרק י״ט, פסוק י״א

יצא לכם פעם להפיל בטעות כד או צלחת מחרס ולראות אותם מתנפצים לרסיסים קטנים? כשדבר כזה קורה, אנחנו יודעים ששום דבק שבעולם לא יצליח לחבר את השברים ולהחזיר את הכלי להיות בדיוק כפי שהיה. דרך התמונה המוכרת הזו, הנביא מעביר לעם מסר חשוב מאת ה׳ על מה שעומד לקרות לירושלים. הוא אומר להם כָּכָה אֶשְׁבֹּר, כלומר שכך בדיוק יקרה לעם ולעיר, ממש כמו אדם שמנפץ אֶת־כְּלִי הַיּוֹצֵר, שהוא כלי חרס מוכן ושלם. אם החרס היה עדיין רטוב, היה אפשר ללוש אותו ולתקן, אבל כלי חרס שכבר התייבש ונשבר, אי אפשר לתקן לעולם. המצב הזה מתואר במילים אֲשֶׁר לֹא־יוּכַל לְהֵרָפֵה. המילה לְהֵרָפֵה מזכירה לנו את המילה רפואה, והכוונה היא שאי אפשר לרפא או לתקן את השבר הזה. בגלל המעשים הרעים של העם, התוצאה תהיה עצובה. הנביא מסביר שאת האנשים וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ, כלומר יביאו אותם לקבורה באזור שנקרא תופת, פשוט מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר באף מקום אחר כי לא יישאר שטח פנוי. יש כאן נקודה שגורמת לנו לחשוב: אזור התופת היה המקום שבו העם נהג לעשות מעשים רעים ולעבוד עבודה זרה. כעת, אותו מקום בדיוק שבו הם בחרו לחטוא, יהפוך למקום הקבורה שלהם.