הנביא ירמיהו מציב אתגר נוקב בפני נביאי השקר, המבטיחים לעם את השבתם הקרובה של כלי המקדש שכבר גלו לבבל. במקום לפזר הבטחות שווא על העבר, הוא דורש מהם להשתמש במעמדם הרוחני כדי להתמודד עם הסכנה ההולכת וקרבה, ולנסות להציל לפחות את הרכוש שעוד נותר בירושלים.
הקריאה יִפְגְּעוּ משמעותה תפילה, תחינה ובקשה, והמילה נָא פירושה עתה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ירמיהו טוען כי אם אותם אנשים הם אכן נביאי אמת בעלי קשר מיוחד עם ה', עליהם להתפלל עכשיו לא על החזרת הכלים שכבר נלקחו בגלות יכניה, אלא לבקש רחמים על הכלים הנותרים, שלא יילקחו גם הם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית, הביטוי לְבִלְתִּי־בֹאוּ הַכֵּלִים משתמש בפועל בלשון עבר ("באו") כדי לתאר פעולה עתידית, והכוונה היא להבאת הכלים לבבל. כמו כן, הצירוף וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה נקרא כאילו נכתב "ובבית מלך יהודה", שכן האות ב' של המילה הקודמת ("בבית ה'") משרתת גם אותו [רד"ק].
הדרישה של ירמיהו להתפלל אינה מקרית, אלא נובעת מתפיסת תפקידו של הנביא. לירמיהו כבר נאמר בנבואה ברורה שגם הכלים הנותרים עתידים לגלות לבבל. לכן, אם אותם נביאים אכן זכו לגילוי דבר ה', הרי שגם הם היו אמורים להיחשף לאותה גזירה קשה. כאשר נבואת פורענות נמסרת לנביא כהודעה אישית בלבד, ולא כשליחות אזהרה גלויה לעם (שנועדה לעורר אותם לתשובה), מטרתה היא לאפשר לנביא להתפלל ולבטל את הגזירה. משום כך, ירמיהו קורא להם שאם אכן נגלה אליהם דבר ה', עליהם לעמוד בתפילה ולעצור את גלות הכלים, שכן במצב כזה בכוחה של התפילה להועיל [מלבי"ם].