הנבואה מנפצת את האשליה בדבר חזרה מהירה של כלי המקדש. לא רק שהכלים שכבר נלקחו לא יחזרו לירושלים בזמן הקרוב, אלא אף הכלים שעדיין נשארו בה עתידים להילקח ולהגלות [ביאור שטיינזלץ].
על גלות זו נאמר בָּבֶלָה יוּבָאוּ והם יישארו שם עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם. המילה פָּקְדִי מתפרשת כאן עניין של זיכרון [מצודת ציון], כלומר, הכלים ישהו בבבל עד לזמן שבו ה׳ יזכור אותם [מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי הבטחת ה׳ בסוף הפסוק, וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, התקיימה באופן היסטורי בימי כורש מלך פרס. באותה תקופה, כפי שמפורש בספר עזרא, פקד ה׳ את הכלים והם נמסרו לידי ששבצר נשיא יהודה, אשר העלה אותם חזרה לירושלים יחד עם שבי הגולה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].